<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ששי שער ראשון</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
עוד שם ולענין נטילת ידים קימא לן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ולענין שתיה קימא לן דסגי וכו'. אמר הכותב זו היא שאמרתי שהוא כמלקט גרגרים בין העמרים, כי מה שכתב כאן דלענין שתיה צריך נטילה ואמר קימא לן דסגי ליה בחד' ידא, כולה מדברי המחבר ומאשר ראה בחבור למדה שאמר כן בחדוש מאותה של כיצד סדר היסיב, וכל חכמי הדור תמהו בזה ומשום כך נמנע מלהזכיר דברי המחבר אלא נקודה אחת מדבריו. אלא שעדיין לא הבין דברי המחבר וראוי היה לו להסתכל היטב בדבריו עד שלא ישבנו היזקיקני לכתוב דברי המחבר כצורתן, כדי שידעו הכל במה טעה. זה לשון החבור, לענין שתית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקין, כדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסיב, בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וטעמא כדאמרינן, וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים, אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידיע דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפשף רגליו משום ניצוצות, ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלו' שממשיכין היו אחר הסעודה לעמוד ולשתות וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו. ומ"מ מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן, ע"כ לשון המחבר. וכל בעל עינים יראה שלא הביא המחבר אותה של יומא משום דקשיא ליה נוטל שתי ידיו כמו שחשב הוא, אלא להביא ממנה עוד ראיה לעיקר מה שאמר דלשתיה נמי בעי נטילת יד אחת מיהא, וחשש שמא ידחה הדוחה אותה ראיה ויאמר דלעולם לשתיה אין צריך נטילה כלל, לפי שכבר הורגלו הכל לשתות מים ויין ושאר משקין בלא שום נטילה, וידחה אותה שבפ' אמר להם הממונה שהיא אינה אלא משום שהשתין ושפשף בידו, אבל בעלמא בסתם ידים אין צריך כלום למשקין, מ"מ מאותה שבפרק כיצד מברכין נשמעינה, זהו שכתב המחבר, ולא שהובאה מחמת נוטל שתי ידיו ומשום שמא שפשף בשתי ידיו כמו שחשב הוא וחס ליה למחבר שיאמר כן. ומ"מ הוא טעה הרבה במה שכתב דאם קבע עצמו לשתות צריך ליטול שתי ידיו, והביא ראיה מההיא דיומא, בזה טעה בתרתי חדא בדין הנטילה והשנית בראיה. שאם אתה אומר שקובע עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו, אם כן כבר גזרת שהשתיה בקבע צריך נטילה כאכילה, ואם כן אפילו שותה שלא בקבע, דמאי שנא מן אכילה דבין בקבע בין בעראי צריך נטילה, ואי מההיא דיומא, ההיא על כרחין לא בקובע עצמו לשתיה היא אלא באוכל דהא הלכה בסעודה קאמרינן, ולא תקרא קבע של שתיה בשום מקום סעודה, אלא האוכל פת וזה דבר פשוט. זכר לדבר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אלא התם בשנכנס לסעודת לחם ומזון היא, והכי קתני נכנס לסעודה והוצרך לצאת ולהשתין כשהוא חוזר נוטל ידו אחת ומשום שפשוף, ואפילו אינו רוצה לחזור ולאכול אלא לשתות בלבד, והוא הדין אפילו רצה לאכול כפי מה שכתבתי. ואם הפליג לדבר, וחזר ורצה לאכול, נוטל שתי ידיו. וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, ואמר רב חסדא דכי קתני לא יטול מבחוץ אלא מבפנים, לא שנו אלא בשדעתו לשתות לבד ומשום חשד, וכן פרש"י ז"ל שאינו צריך לאכול עוד אלא לשתות אבל אם דעתו לחזור ולאכול, בין השתין ונוטל ידו אחת בין (השתין) הפליג ונוטל שתי ידיו, נוטל אפילו בחוץ, שהכל יודעין דאנינא דעתיה לאכול בלי שיטול ידיו, וקרוב הדבר שאינו חוזר אלא להשתין ולטול ידו אחת, דהשתא איכא אנינות דעת, אבל במפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא. וזה קרוב בעיני יותר, ובין כך ובין כך נמצאת ראייתו בטלה וכל שכן לפי פירושו של רש"י ז"ל, דכולה מלתא ליתא אלא מחשש שמא ימלך ויתן פרוסה לתוך פיו. עוד שם הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש וכו'. אמר הכותב נראה שקבל על עצמו לומר בהלכה הפחות שבלשונות וזה שאמר הגרוע שבגרועים. ועוד אני אומר שאי אפשר לומר כן מכמה טעמים, דאטו משום דגלי דעתיה דפת חביבא ליה לא יקדש על היין, ועוד דאם כן אפילו אחרים לא יקדשו לו על היין שכבר קבל על עצמו לקדש על החביב, ועוד מאי ניחא להו לתלמידיה דרב כי אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתיה (פסחים ק"ו, ב') זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא, וזמנין דהוה ליה חמרא ומקדש אחמרא, אדרבה היא הנותנת דכיון דכי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, הא נמי דנטל ידיו וגלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא, לא יקדש אלא אריפתא, אלא בבירור כל מה שכתב אין לו שחר. ומה שכתב המחבר הוא הנכון, וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל.
